לשחות או לא להיות

בקצרה: סרט צרפתי בשם לשחות או לא להיות או באנגלית swim or sink

הוא מספר על גבר נשוי ואב לילדים בשנות הארבעים לחייו שסובל מדכאון,

הוא מוצא מודעה על חוג לשחייה צורנית לגברים

ומגיע לקבוצה של גברים, שכל אחד מהם נושא פצע משלו

ויחד איתם מאמנת שגם היא פצועה לא פחות.

יחד הם יוצרים אחווה משותפת ומשפחה אלטרנטיבית אחד עבור השני

הם מקבלים את השגעונות, מוזרויות וכאבים אחד של השני מבלי לבקר או ללעוג,

וזה נותן לחיים שלהם טעם, שייכות , מקום וריפוי.

מכיון שזה סרט צרפתי, השחקנים נראים כמו בני אדם אמיתיים

וגם יודעים לשחק,זה נדבך חשוב בעיני, כי אני מניחה שברימייק הוליוודי עם ריאן ריינולדס זה יהיה פחות משכנע.
וצחוק בצד, זה נותן נראות לסוגים שונים של אנשים וזה לבדו נותן ערך מוסף.

בעיני, חלק גדול מהריפוי שלהם הוא מהתחברות לאכויות נשיות

המים, השירה שמוקראת באימונים, האחווה, הביחד.

באיזשהו מקום, יש בסרט איזשהו היפוך מגדרי ממה שאנחנו רגילים לראות

הדמויות הנשיות מאוד גבריות – צועקות, שותקות, שותות,מתעלמות, מתעללות

בעוד הגברים יותר ויותר מתחברים לרגש, קשובים, פגיעים, סבלניים

היה בהיפוך הזה משהו נורא מרענן בעיני

הוא לרגע לא הוריד מערכם וגבריותם של הדמויות, אלא להיפך נתן להם עוד רבדים והפך אותם (גם את המורכבות והקשות מבינהם) לאהובות וממלאות בחמלה

ספויילר

בטוויסט נפלא וכל כך אינטלגנטי הם זוכים לבסוף בתחרות

ברגע הזה בסרט, אני מודה שיצא לי קצת אחחח הוליוודי כזה של "נו, באמת…"

אבל אז, כדי שלא נשכח את האינטילגנטיות שלו – הם מבינים שאף אחד לא יודע את זה

כי ככה זה בענפי ספורט "נשיים" הם שכוחים ולא חשובים

זה רגע קטן ואולי חסר חשיבות בסרט, אבל בעיני הוא היה נפלא

גם בכך שהוא גורם לנו לצביטה ולמודעות וגם בכך שהוא ממחיש בעיני שהרבה פעמים דברים שהם בשבילנו נצחון ענק , הם די חסרי חשיבות לעולם הענק

וזה עדיין לא מוריד מערכם.

כשהסרט הסתיים הרגשתי איך אני מלאה בתחושה נעימה בגוף

ואיך כל מה שצריך זה בסך הכל סיפור אנושי אמיתי

לא פיצוצים ואלמנטים של מחשב

אלא רגע אחד של לב פתוח שפותח גם את הלב שלנו