הגדולה של שירה, היא היכולת לקחת כמה מילים ולצקת לתוכן חוויה גדולה... ואחת החוויות הגדולות וגם אלו שמאוד קשה לתת לה מילים , היא הפחד. הרבה מאוד פעמים אנחנו רואים את האדם המפוחד, לא מסוגל להוציא מילה , אבוד וגם בטיפול נרגיש את הקושי לשתף בו, בפחד. לפעמים הפחד כל כך מפחיד שאי אפשר
הכניסיני תחת כנפך וכשחשבתי על איזה שיר או סרט יכול להתאים ליום האהבה,הגיע אליי "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, שמצד אחד הוא שיר מאוד נדוש, מאוד רווי בפרשנות ומאוד מוכר לנו מגילאי התיכון. ומהצד השני יש בשיר הזה תיאור מרתק בעיני של מערכת יחסים טיפולית ושאלות מאוד חשובות על אהבה וריפוי. גם על האהבה
הילדה הפנימית זה סוג של קוד המון מטפלים ושיטות טיפול משתמשים בו מסבירים מי היא אותה ילדה פנימית , איך ניגשים אליה, מה חשיבותה ובגלל שהיא כל כך חשובה ומשמעותית, אני חושבת שלפעמים אנחנו שוכחים לספר מה העבודה עם הילדה הפנימית יוצרת בחיים והתשובה היא ממש בקצרה: הפרדה וטיפה יותר בארוך: העבודה עם הילדה
על חורבן הבית שמתרחש יום יום, שעה שעה את יודעת בדיוק על מה אני מדברת, הבית שלך זה לא הארבעה קירות בראשון או ברשפון הבית שלך בעולם הזה, זה הגוף שלך כמה שנאה את מטיחה בו יום יום? כמה השוואות שבהן תמיד את המפסידה? כמה ארוחות עם אוכל לא מזין? כמה מילים ומשפטים וצביטות
חוזרת מבית הספר,כבר אחרי צהריים הספקתי להוריד כבר את עול היום מכתפיי ולנוח קצת ,רק דבר אחד מזמזם באוזניי - שיעורי בית,שיעורי בית,שיעורי בית חוסר הרצון העמוק לעשותם מול החרדה והחשש לענות "לא עשיתי " בכיתה רבים בינהם ואני מתיישבת ופותחת ספרים ומחברות. אני עוברת על ההוראות,נזכרת בדברי המורה מתחילה לענות ופתאום - בלאק
על הנגיעה בנפש והחזרה לחיים בטיפול: לפני כמה חודשים ראיתי הרצאת טד על בחור ששקע לתרדמת בעקבות דלקת. בשנה הראשונה הוא אכן היה בהכרה מעורפלת, לא כאן ולא שם. אבל אחרי שנה הוא חזר להכרה מלאה, העניין הוא שאף אחד לא שם לב לזה. ולו עצמו לא היה שום כלים, בהיותו לחלוטין משותק, לטווח
אפשר שנדבר על הילדה שאין לה עם מי להיות בהפסקה? על הילדה שעוברת חרם? אפשר שניזכר ביחד שהילדה הזאת היא את? אפשר שנעשה לה מקום רגע אולי נתאמץ לשמוע את קולה האילם? נשפשף את עיננו כדי לראות אותה באמת ולא את מה שהתרגלנו לקטלג? נגלה מה היא רוצה, נלמד יחד שמותר לה לרצות ננשום
למה טיפול שיחתי מאפשר ריפוי לטראומות? אחד הדברים החזקים והשכיחים בטראומות הוא העדר היכולת לדבר עליה - לשתף את מה שקרה. בין אם כי התוקף הזהיר ששיתוף כזה משמעו מוות עבור הקורבן או/ו משפחתו, בין אם יש חוסר אמון שהסביבה תאמין למה שקרה (אבל הוא אדם כל כך נפלא!), בין אם יש רצון עמוק
על רגישות יתר, הצפה רגשית ומשאבים: "אני דורכת על האדמה כמו על גוף חי כאותם פליטי אוניה שעמדו על גבו של לויתן כי טעו במראה העינים. אני דורכת על העפר שתחתיו מדברים המים מדברים שורשים מדברות מתכות קול המונם מחריש את אוזניי מסחרר את ליבי וגם האויר מתנועע ושר ובגבהים מתפוצצים עולמות. רק המחשבה
מה יקרה אם תאהבי את הגוף שלך? מה יקרה אם פשוט תגידי, די, זה מה שיש ואני סבבה עם זה! מה יקרה אם תפסיקי לחכות לעוד 5/10/25 קילו שירדו? מה יקרה אם תוכלי להסתכל במראה ולראות את מה שטוב לך איתו ולא רק רשימת מגרעות בלתי נגמרת? מה יקרה אם תרדי מהקרוסלה המסחררת הזאת
