אז אתמול ביקרתי בפסטיבל פלורנטין מ*דיינת , 3 ימים של הצגות , מופעי פרפורמנס והרצאות על מיניות
אני כותבת את המילה "מיניות " וכבר עולה על מולי שאלת השפה
מצד אחד בהנפת מקלדת קלה אפשר להחשף לכל סוגי הפורנו האפשריים ובחינם
ומצד שני , ברשת החברתית הגדולה בעולם , המקום שמשמש עבור רבים כמרחב החברתי , עצם  כתיבת המילה "מיניות" עלולה לא לאפשר לי לפרסם את הפוסט או לקבל עליו תלונות.
ואני חושבת שהפרדוקס הזה מכיל בתוכו תמונת מראה של המיניות שלנו-
מצד אחד – הצל : אתרים שמבוססים על ניצול עמוק של כל המשתתפים (כולל הצופים) אבל מעניקים חופש, סקרנות, הכרות ,בחירה ולגיטמציה לכל רצון שעולה מהגוף
ומצד שני באתר שאמור להיות המקום "הנורמטיבי" וכביכול לסמל את המותר, נמצא בושה שמשתיקה ומדכאת את המיניות עד כדי העלמתה.
כלומר- אפשר לחקור את המיניות אבל דרך מדיום מאוד מעוות שרומס ערכים חשובים
או להתעלם ממנה עד כלות , לא לדבר אותה, לא לכתוב אותה, לא להזכיר אותה.

מעניין, לא?

בהצגה הראשונה שראיתי, הציגו השחקנים מונולוגים ושאלות על מיניות
הם התחילו בגיל הנעורים, העשרים, השלושים וכו
עברו ממיניות סטרייטית ללה"טבית
סיפרו חוויות שונות, מנקודות מבט שונות
ועדיין מה שעבר כחוט השני מבין כולם, היה המבט המפוחד – מבוהל  שמופנה החוצה ושואל – אני בסדר?

אני בסדר?

יש במיניות משהו נורא מבלבל, מצד אחד המבט הוא חיצוני, מוכוון מטרה –
אנחנו מחפשים גוף שידליק אותנו
ובמקביל מבט שיראה אותנו, ויאהב את מה שהוא רואה
ובאותה נשימה , בכדי באמת להנות
העיניים נסגרות והמבט מופנה פנימה
לתחושות הפנימיות, לכיווצים נסתרים, לאיברים שמתנפחים ומתמלאים
זאת תנועה מורכבת שמחזיקה בתוכה הרבה גם וגם
גם את הבחוץ וגם את הבפנים

גם אותי וגם אותך

ובחברה שלא מדברת על זה
שאין בה שפה מספקת, לא במילים ולא בשיחה
ויתרה מזאת, בחברה שהופכת את המילים שכבר ישנן למוקצות
המבט הקרוע והתוהה – "האם אני בסדר?"

נשאר תלוש, אבוד , נאכל על ידי קולות של בושה, בדידות כאב והסתרה.

הריפוי שמביאה האפשרות להקשיב לכל כך הרבה קולות ומונולוגים הוא עצום
היא מאפשרת להסיר את הלוט מעל הבושה
לא באופן מציצני וגם לא באופן מאבחן
ורק להקשיב
רק לשמוע את הגם וגם ואת התנועה המבלבלת הזאת שמגיעה יחד עם החלקים
החלק החייתי שרוצה לטרוף
החלק הפתייני
החלק הטרוד בחיי היום יום
החלק חסר הבטחון
החלק היודע ואת החלק הלא יודע
החלקים המשועממים

ועוד ועוד חלקים

עד שמפנים עולה קול שאומר – כן, כולנו בסדר
כולנו בסדר
<3