"את יודעת, פעם הייתי הולכת עם בגדים קצרים גם בחורף…
אהבתי את שהקור ליטף לי את העור
זה גרם לי להרגיש חיה
היו קוראים לי "הקיבוצניקית", מניחה שחשבנו אז שמי שגר בקיבוץ הוא יותר פרא
ועכשיו? אני שואלת
עכשיו, אני מתעטפת בשכבות, לא משנה העונה
בקיץ בשכבות דקות ובחורף בעבות
נהיה לך קר?
לא.. ממש לא
נהייתה לי בושה
המבטים האלה, הלוטשים בגוף שלי
לא רוצה אותם
נהייתי כמו אמא שלי, מכסה ומכסה
מי ישמע מה יקרה אם יראו את הזרועות שלי
או את השוקיים הרחבות
בראש אני מבינה שלא יקרה כלום, אבל אני לא מסוגלת
שונאת את מי שהפכתי להיות,
הייתי מתה לחזור להיות הילדה ההיא…
אני רואה את הכאב, את הפגיעות ואת הרצון שלה בשינוי
אני מכירה את השכבות של כאב והמניעה
ויודעת שהן הרבה יותר כואבות מבד עבה או דק.
העבודה איתן היא לא תמיד קלה, מתחתן יש פגיעות ופחד גדול
אבל ישנו גם חלק, חלק שיודע, חלק שזוכר
חלק שרוצה אחרת, רוצה להחזיר את ההנאה מהגוף , שמתגעגע לתחושת הקור המחייה,
שיודע שאפשר אחרת…
והחלק הזה מאפשר לי לעזור לה למצוא את האפשרויות שנדמה שנשארו בעבר
ולגלות שגם עכשיו, עם הזרועות והשוקיים , זה לגמרי אפשרי להוריד שכבות (מטאפורית ופיזיות) ולתת לעולם לגעת בה
באופן בטוח, באופן נעים,מתוך בחירה.
איך זה מרגיש עכשיו? אני שואלת
אחרי כמה וכמה פגישות
נזכרתי כמה זה נעים שהרוח מלטפת את הגוף, היא אומרת
ושתינו מחייכות
