דנית באה אליי כדי לעבוד על דימוי הגוף שלה היא אומרת שנמאס לה להרגיש כל כך רע ולאכול ללא שליטה היא רוצה בגיל 42 להיות במקום אחר עם עצמה. "אז מה את אוכלת? אני לא רעבה בבוקר, לא אוהבת לאכול כשאני מתעוררת אני שותה קפה עם סיגריה ובצהריים? לא בא לי, את האמת להגיד
עוד מעט לא תעברי בדלת עוד כמה קילוגרמים וכבר לא תעברי בדלת הוא אמר לי זה הרגיש כמו מכת ברק, כמו חשמל שמטייל לי בגוף.. הרוק התייבש לי ואני זוכרת את עצמי מתכווצת, כמו מנסה לשאוב את עצמי פנימה, להתקטן כמובן שזה לא מצליח ואני מבינה כמה מטומטם זה בטח נראה מבחוץ והדמעות כבר
"את יודעת, פעם הייתי הולכת עם בגדים קצרים גם בחורף... אהבתי את שהקור ליטף לי את העור זה גרם לי להרגיש חיה היו קוראים לי "הקיבוצניקית", מניחה שחשבנו אז שמי שגר בקיבוץ הוא יותר פרא ועכשיו? אני שואלת עכשיו, אני מתעטפת בשכבות, לא משנה העונה בקיץ בשכבות דקות ובחורף בעבות נהיה לך קר? לא..
כשלירון מגיעה אלי, היא מתיישבת בלאות על הספה והעיניים שלה נודדות הצידה, היא מספרת על הפעם הזאת שהלכה למתקשרת, על כל מיני דברים שאמרה לה... ואז יש פאוזה.... העיניים שלה מתמלאות דמעות... הקול נחנק והיא מספרת על ה-משפט. אותו משפט שמלווה אותה שנים. "שהיא לא תדע אהבה אמיתית בגלגול הזה". היא מספרת כשהיא שמעה
