אוכלת קפה

"אז מה את אוכלת?

אני לא רעבה בבוקר, לא אוהבת לאכול כשאני מתעוררת

אני שותה קפה עם סיגריה

ובצהריים?

לא בא לי, את האמת להגיד לך

האוכל עושה אותי עייפה ואיטית וכל השיחות האלה במשרד על הדיאטה של הזאת והזאת

רק שחררי אותי מזה, מעדיפה להשאר ליד המחשב ולהמשיך לעבוד

את לא רעבה?

אני אוכלת קפה , היא אומרת וצוחקת בלאות

רעבה – מכינה לעצמי קפה, זה מסדר אותי

ואז, כשאת מגיעה הביתה?

או אוו, אז מתחיל הטירוף

הבטן שלי כמו בור, אבל בלי תחתית

סירים נכנסים לשם ועוד יש מקום

ממה הבור עשוי? את יכולה לתאר לי אותו?

הוא שחור, שחור משחור

אי אפשר בכלל לדעת איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר….

כל העצבים, הלחץ, הרעב והבכי שלא יצאו כל היום נמצאים שם

מה עוד יש שם?

יש שם משהו,

משהו שצורח

משהו?

ילדה קטנה שצורחת ובוכה

בת כמה היא?

שנתיים..קטנה ממש

את יכולה להגיד לה שלום?

(בוכה)

היא כועסת עלי

למה היא כועסת עלייך?

כי שכחתי אותה

שכחתי אותה שם

שכחת אותה שם

כן… שכחתי

(בוכה)

לא זכרתי שהיא בכלל קיימת…

את יכולה לשאול אותה מה היא צריכה?

היא נכנסת פנימה, שקטה לכמה דקות

היא צריכה שאסכים להיות איתה

אפשר שנהיה איתה?

כן, אפשר קצת"

בתהליך הטיפולי, עבדנו על ליצור קשר עם הילדה שבבור

להבין למה היא שם ולמה היא זקוקה כדי לצאת משם

ובעיקר – על לזכור אותה ולשמור עליה.

דרך הקשר עם הילדה,

דנית התחברה מחדש אל הגוף ואל הצרכים שלה

היא למדה להקשיב לעצמה, לעשות לעצמה מקום

ובעיקר – להבין שהיא חשובה

הקפה אומנם נשאר אבל אליו הצטרף גם כריך

וילדה קטנה עם חיוך שעושה חמים ונעים בבטן.

גם את יכולה להכיר את החלקים האלה בעצמך ולהחזיר אותם אלייך

גם את חשובה

אם הגיע הזמן לבחור בעצמך – כתבי לי ואשמח ללוות אותך

*הסיפור בדוי ומבוסס על מקרים דומים בקליניקה*