סיפור חמוד על שינוי מציאות. כשאנחנו חושבים על שינוי מציאות, אנחנו חושבים בדרך כלל על דברים גדולים, סטטוס שמשתנה , דברים גשמיים וכו' אבל לפעמים אפשר לתפוס איך המציאות משתנה ברגע קטן, כמעט חסר חשיבות. אני מנקה את הבית וברדיו מתנגן אדם בתוך עצמו של שלום חנוך, זאת הזדמנות מצויינת לשיר יחד , שיר
יובל נוח הררי שואל את הקהל מה לדעתו מפריד את האדם מהחיה? הוא עונה - סיפורים. אנחנו מין שמאמין לסיפורים , סיפרנו שוב ושוב שחתיכות נייר שוות יותר מאוכל , ואנחנו לגמרי מאמינים בזה. הוא נותן דוגמא שאם תבוא לקוף ותגיד לו תן לי בננה תמורת 100 דולר הוא לא יסכים בן אדם לא
כשלירון מגיעה אלי, היא מתיישבת בלאות על הספה והעיניים שלה נודדות הצידה, היא מספרת על הפעם הזאת שהלכה למתקשרת, על כל מיני דברים שאמרה לה... ואז יש פאוזה.... העיניים שלה מתמלאות דמעות... הקול נחנק והיא מספרת על ה-משפט. אותו משפט שמלווה אותה שנים. "שהיא לא תדע אהבה אמיתית בגלגול הזה". היא מספרת כשהיא שמעה
אחד האמירות הנפוצות היא "בגילי? כמה כבר אפשר להשתנות? " כאילו שישנו חוט בלתי נראה שנמתח בגיל מסויים ולאחריו כבר אין אפשרות לשינוי , הכל נשאר במקום ולנו נותר רק לחיות איתו , להשלים , לקבל אלו הם חיינו מעתה והלאה , כלואים במקום שאינו מתאים לנו, מדכדך אבל זאת אשמתנו כי לא קפצנו
נתחיל בהגדרה:שמנופוביה (באנגלית: Sizeism) היא אפליה המופנית כלפי אנשים בעלי עודף משקל, על פי רוב בעקבות תפיסה סטריאוטיפית, אשר לפיה תכונות שליליות משויכות לבעלי עודף משקל. האפליה מתבטאת בהתייחסות מילולית, בפגיעה פיזית או במניעת יחס שוויוני בתחומי החיים השונים[1]. מה הבעיה בשמנופוביה? אחת הבעיות הקשות היא ההפנמה שלה , וכפועל ישיר המחשבה שלא מדובר
דמייני את עצמך הולכת בשביל שאת לא רואה את המשכו, הוא מוקף ערפל כבד כבד את יכולה לראות בכל רגע רק את הרגליים שלך ואת חייבת להמשיך ללכת, בדרך כלל לאט אבל בנחישות יתחילו להגיח מחשבות מאיימות יותר ויותר אולי יש עכביש ארסי וגדול בצעד הבא ? אולי בור עצום? לבה מותכת? או קצה
מי ידע שהאיבר שמהווה את הפתח של חלל הפה יהפוך לכזה קריטי? אבל כמו בכל דבר בפנים, שהם כידוע כרטיס הביקור שלנו (מה אנחנו עסק?) כל דבר קטן תופס מקום עצום. השפתיים מגיעות במגוון צורות וצבעים - בהירות, כהות, ורדרדות, צרות, עבות, עם שפה עליונה רחבה או שפה תחתונה רחבה, עם נמשים, מחורצות בקמטים,
אנחנו תמיד משקיעות בדברים משקיעות בחברים, משקיעות בעבודה, משקיעות במשפחה , משקיעות בגלילת פייסבוק למרחקים ויום אחד הבנתי שאני משקיעה כל כך הרבה בחוץ וכמעט בכלל בי היה לי יותר חשוב לתת לייקים מאשר לתת לעצמי נשימה יותר חשוב להיות מטפלת טובה וקשובה למטופלים שלי מאשר להקשיב לעצמי יותר חשוב ללכת לעוד פגישת עבודה
"יש לי מישהו להכיר לך!" מגניב את אומרת לעצמך, תנו לי משהו שיציל אותי מנוראות הטינדר! ואז מתחיל התיאור: "הוא בן 68 אבל נראה צעיר לגילו (את בת 32) גרוש בתשיעית עם 25 ילדים , שחמישה מתוכן מתחת לגיל שנה" בשלב הזה הלסת שלך נגררת על הרצפה, העיניים סביר להניח יוצאות מהחורים ואז היא שואלת-
לפני כמה שבועות יצא הספר מתעוררים - מונולוגים של גברים על מיניות הוא מגיע כתגובה או כהדהוד ל"ערות" ספרה המופלא של תמר מור סלע מעניין לשים לב לשמות שמתכתבים אחד עם השני ויוצרים דו שיח רב משמעי: הנשים ערות - מוכנות, מזומנות, מחכות , עינהן פקוחות ואילו הגברים מתעוררים - הם בדרך, עוד לא
